גזר דין בתיק גמ"ר 1597-09-10

הנאשם הורשע במסגרת הסדר טיעון עם המדינה בביצוע עבירה של גרימת מוות ברשלנות.

האירוע נשוא כתב האישום התרחש ביום 16.6.10 בסמוך לשעה 18:00 עת נהג הנאשם לאחור בשטח עפר רכב גדול מסוג טנדר ופגע בבן משפחה קרובה כבן שנה וחצי אשר הגיע לחלקו האחורי של הרכב ונפגע ממנו.

הצדדים הציגו הסדר לאחר שחלק מפרשת התביעה נוהל בפני כבוד סגן הנשיא לנדסמן, הופסק הניהול והתיק הועבר אלי לצורך תהליך הדומה לגישור בהסכמה משותפת של הצדדים לתיק.

במסגרת הסדר הטיעון הודה הנאשם באופן מלא בעובדות כתב האישום המתוקן.

המדינה עתרה לענישה המוגבלת ל- 9 חודשי מאסר והסכימה כי ההגנה תהיה רשאית לעתור לתקופת מאסר קצרה יותר שתרוצה בדרך של עבודות שירות בכפוף לחוות דעת הממונה על עבודות שירות.

רכיב הפסילה בפועל נקבע בהסכמה לתקופה שתנוע בין 6 ל- 10 שנות פסילה.

יתר חלקי הענישה בטיעונים פתוחים.  

גזירת העונש ביחס לנאשם אשר גרם ברשלנותו למותו של אדם אחר אינה פשוטה.

קשה היא שבעתיים כאשר עסקינן באדם נורמטיבי, צעיר מבחינת גילו כאשר קורבן התאונה

הוא בן למשפחה שהיא קרובה למשפחת הנאשם, המשפחות בקשר אמיץ יום יומי והכל כאשר הנאשם הגיע לאסוף את סבתו של הקטין יום לפני חתונת הנאשם.

לצורך ההכרעה בשאלת העונש הראוי, יבחן בית המשפט את עניינו של הנאשם בצורה אינדיוידואלית תוך שיילקחו בחשבון שיקולים הקשורים לנסיבות ביצוע העבירה (מידת הרשלנות שבהתנהגות הנאשם), תוצאות רשלנותו, פסיקה משווה רלוונטית, עמדת שירות המבחן למבוגרים, עברו התעבורתי/הפלילי של הנאשם, גילו של הנאשם, ותק נהיגתו, ונסיבות אישיות חריגות ככל שאלו קיימות.

עולה מן האמור לעיל, כי אין המדובר בהרכבה פשוטה של רכיבי ענישה, אלא במצב משפטי מורכב, טעון מאד רגשית אך מצד שני גם טעון מאד חברתית מתוך רצון של החברה להביא להפחתה מהירה ככל הניתן בתופעה של פגיעה בפעוטות ע"י כלי רכב הנעים בשטחים שאינם מוסדרים.

כפי שקבעתי לאחרונה בפרשה אחרת, (מדינת ישראל נגד זינו), בית המשפט מודע היטב לחשיבות רכיב ההרתעה עת נגזרת ענישה בתיקים מסוג זה, אך לעולם רכיב זה לא יבחן כרכיב בודד במערך השיקולים, ורק שקלול זהיר ומדוד של כל הטיעונים הרלוונטיים, יוביל בסופו של תהליך בדיקה לענישה ראויה ומאוזנת המתאימה למקרה ספציפי הנדון בפני.

בית המשפט העליון קבע בשנים האחרונות מספר פעמים כי רף הענישה המקובל ביחס לעבירה של גרימת מוות ברשלנות אגב תאונה דרכים עלה, ועל פי רוב  יגזרו עונשי מאסר לריצוי בפועל מאחורי סורג ובריח ביחס למורשעים בביצוע עבירות אלו. (ראה רע"פ 2842/96 ויקטור כחלון נגד מדינת ישראל או ע"פ 6544/07 ניזאר גראמנאת נגד מדינת ישראל).

יחד עם זאת, אותו בית המשפט ידע גם ידע לבודד את אותם המקרים הנדירים בהם נתקבצו להן נסיבות תאונה חריגות או נסיבות אישיות חריגות מאד אשר הצדיקו חריגה מרף הענישה המקובל, אשר כולל כאמור רכיב של מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח.

מאחר והחלטות חריגות אלו קיבלו ומקבלות פרסום תקשורתי רב, יש שיטענו כי נוצרה התחושה בקרב ציבור הנהגים או הציבור בכללותו כי בתי המשפט נוטים להקל בענישה ביחס לעברייני תנועה.

כל המצוי בתחום יודע באופן חד משמעי כי רף הענישה אשר נגזרת הלכה למעשה בפועל ביחס לנהגים אשר גרמו ברשלנותם למותם של אחרים עלה מאד וכעניין שבשגרה נגזרים עונשי מאסר ארוכים יחד עם רכיבי ענישה נוספים וקשים ביחס למורשעים בעבירות אלו. ענישה זו, כאשר היא נגזרת אינה באה לידי ביטוי תקשורתי (על פי רוב) ולכן הרושם המוטעה אשר נוצר.

על אף התחושה הציבורית הרווחת, אין זה מתפקידו של בית המשפט לפסוק מתוך רצון לרצות את הציבור או התקשורת.

על בית המשפט לפסוק בעניינו של אדם בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי ומצבו האינדיבידואלי של האדם הספציפי אשר עומד לדין וזאת במנותק לחלוטין מההד התקשורתי שאולי קיבל או יקבל תיקו.